מה שיש לי לומר לך הוא סתיו, הוא סתיו
What I have to tell you it’s autumn, it’s autumn
לא יותר ועוד משהו רך
Nothing more and something soft
שאיננו עולה על הכתב
Which can’t be written about
אך עולה על הדעת כל כך.
But can be thought about so much.
כמו התכלת הזו ברקיעים
Like this azure in the skies
והאור הסתוי מסביב
And this autumn light around
שאיננו בעצם כי אם, כי אם
Which is actually nothing except, except
מפרעה על חשבון האביב.
An advance on account of the spring.
מה שיש לי לומר לך הוא זה, הוא זה
What I have to tell you it is, it is
שהמון מצעדי חצוצרות
That a lot of marching tunes for trumpets
נחנקים בי בתוך החזה
Are choked inside me, inside my chest
כמו הנפץ בשבי הניצרות.
Like a detonator imprisoned by safety locks.
כמו אילמות אשר אין לה סופים
Like muteness not having endings
וכמו בכי אשר אין לו שפות
And like crying not having languages
וכמו ים המגמגם לחופים, לחופים
And like a sea stuttering to the shores, stuttering to the shores
אספרנטו נצחי של סופות.
A eternal Esperanto of tempests.
מה שיש לי לומר לך בקול, בקול
What I have to tell you loudly, loudly
הוא שכל ששמעת או ראית
Is that everything you have heard or seen
עוד איננו גם רבע מכל
Still is not even a quarter of everything
מה שיש לי לומר לך, פראית.
What I have to tell you, you savage.1
כמו השקט הרם, העולה
Like exalted quietude, rising
על פסגות הדברים הגדולים
Over peaks of great things
ויודע תמיד למלא, למלא
And knowing always to fill, to fill
את הרווח שבין המילים.
Gaps between the words.